אברהם סטבסקי
 | |
| אברהם סטבסקי | |
| לידה |
5 בינואר 1906 ברסט ליטובסק, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| נהרג |
22 ביוני 1948 (בגיל 42) תל אביב-יפו, ישראל |
| מקום קבורה | בית הקברות נחלת יצחק |
| ידוע בשל | חלקו בפרשת רצח ארלוזורוב |
אברהם אהרן סטַבסקי[1] (5 בינואר 1906 – 22 ביוני 1948) היה פעיל בבית"ר ובהעפלה. הועמד לדין באשמת רצח ארלוזורוב, וזוכה. נהרג מאש שנורתה על-ידי צה"ל על ספינת הנשק אלטלנה.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סטבסקי נולד לאיטה ואהרן-צבי, הבן הבכור במשפחה בת חמישה ילדים בברסט ליטובסק (בריסק) שברוסיה הלבנה (אז בתחומי האימפריה הרוסית, ובין שתי מלחמות העולם בתחומי פולין). בבית הוריו קיבל חינוך מסורתי וציוני. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לפריאסלאב שבאוקראינה של ימינו ובתום המלחמה שבה לבריסק.[2] עם תום לימודיו התיכוניים בשנת 1923, ניסה לעלות לארץ-ישראל כמעפיל, אולם נתפס בנמל גאלאץ שברומניה, וגורש על ידי השלטונות הרומניים לפולין. ב-1925 גויס לצבא הפולני, שבו הגיע לדרגת קצין, ושירת שם בחיל תותחנים.[3] לאחרי סיום שירותו ב-1927 שב לבית הוריו[4] והקדיש עצמו לפעילות בתנועת בית"ר. בשנת 1933 יצא שוב ללא אשרת עלייה לארץ-ישראל, אולם, הפעם קיבל רישיון-עלייה במשרד הסוכנות היהודית במרסיי. משם עלה לארץ ישראל על סיפון האניה "שמפוליון" והשתלב בפעילות בית"ר וברית הבריונים בהנהגת אב"א אחימאיר.
רצח ארלוזורוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח ארלוזורוב
חיים ארלוזורוב היה מראשי תנועת העבודה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנת 1933 היה מעורב בארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. הדבר גרר ביקורת חריפה מצד החוגים הרוויזיונסטיים; ארלוזורוב זכה לכינוי "ערל-זה-רב" (לשון נופל על לשון), ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר". המסע נגדו הגיע לשיאו במשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".
ב-16 ביוני 1933 נרצח ארלוזורוב מיריית אקדח בחוף הים בתל אביב. החשד העיקרי ברצח נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, לאור התנגדותם לפעילות ארלוזורוב. כחשודים במעשה נעצרו על ידי משטרת המנדט סטבסקי וצבי רוזנבלט, איש התנועה הרוויזיוניסטית אף הוא. כשנה לאחר הרצח הורשע סטבסקי ברצח ונדון למוות. הוא נמצא אשם על פי עדות ראייה של סימה, רעייתו של ארלוזורוב, ורוזנבלט זוכה מאשמה. בראש המערכה לזיכויו עמד הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ישראל, שאף ספג ביקורת קשה על פעילותו זאת. בערעור בבית המשפט העליון המנדטורי, שהתקיים ב-20 ביולי 1934, זוכה אף סטבסקי, וזאת על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אובייקטיבי שקשר את סטבסקי לרצח.
הרוחות בעם לא נרגעו במשך עשרות שנים. מחד, האמינו אנשי תנועת העבודה למפלגותיהם בכך שהמדובר ברצח פוליטי ובאשמת סטבסקי ורוזנבלט, שלדעתם זוכו בגלל פרט משפטי טכני. מאידך, האמינו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי למפלגותיהם, שהטלת האשמה על סטבסקי ורוזנבלט הייתה עלילה.
ב-1982, בימי כהונת ראש הממשלה מנחם בגין, איש התנועה הרויזיוניסטית הראשון שהגיע לעמדת הנהגה לאומית, הקימה ממשלת ישראל ביזמתו ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט בית המשפט העליון לשעבר, דוד בכור.ב 1985 קבעה ועדת החקירה פה אחד כי אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב, וכי לא הייתה להם כל יד ברצח, אך מאידך קבעה הוועדה כי אינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים, ואם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב, והיא ממשיכה לרחוש עד היום.
לאחר הזיכוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר זיכויו חזר סטבסקי לפולין ובמסגרת הפעילות בבית"ר ובצה"ר סייע בתחילה בהפצת העיתונים היידים "אונזער וועלט" ("עולמנו") ו"די טאט" ("המעש"). לאחר מכן היה פעיל במפעל ההעפלה של הצה"ר, בית"ר והאצ"ל. ערב מלחמת העולם השנייה היה בין מארגני אוניית המעפילים "אסתיר", ואחריה "פאריטה", שמספר מעפיליה היה הגדול ביותר עד לאותו מועד. עם פרוץ המלחמה הצליח לברוח מפולין, אולם שלטונות המנדט לא אפשרו את כניסתו לארץ והוא שהה בזמן המלחמה בארצות הברית. לאחר המלחמה חזר לאירופה והיה אחד ממארגני הפלגת אוניית המעפילים "בן הכט", שהגיעה לארץ במרץ 1947.
לאחר הקמת מדינת ישראל היה ממארגני אוניית הנשק והעולים "אלטלנה", וסטבסקי נהרג מאש שנורתה על ידי צה"ל לעבר האונייה. סטבסקי מצא את מותו סמוך למקום בו נחשד שרצח את חיים ארלוזורוב כ-15 שנה לפני כן. הוא נטמן בבית העלמין בנחלת יצחק בחלקה הצבאית. הניח אחריו אישה.
לפי טענת ההיסטוריון אורי מילשטיין סטבסקי היה למעשה סוכן של ארגון הש"י בקרב הרויזיוניסטים על פי ראיון שקיים עם זאב שרף.[5]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, הוצאת שוקן, תל אביב, 1982.
- אב"א אחימאיר, המשפט (אברשה) - פרשת רצח ארלוזורוב,הוצאת הוועד להוצאת כתבי אחימאיר,1968
- דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים 1961, עמ' 377–427.
- יוסף קיסטר, 'אברהם סטבסקי ז"ל – האיש שעמד במרכזן של שתי סערות פוליטיות: חיל ומתנדב בצבא היהדות', בארץ ישראל: מדיניות, חברה, כלכלה, מאי 1988, 22.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "אברהם סטבסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2700
- אברהם סטבסקי באתר "יזכור"
- תיאורו ותולדותיו של סטבסקי, דואר היום, 22 ביוני 1933
- אורי קיסרי, דמויות שנשכחו – בפרשה בלתי נשכחת: עשרים שנה לרצח ד"ר חיים ארלוזורוב: סטבסקי – סיום, ולא סוף..., מעריב, 8 ביוני 1953
- 86 שנה לרצח ארלוזורוב, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
אברהם סטבסקי (1906-1948), דף שער בספרייה הלאומית
